באנגלית יש ביטוי ומושג שנקרא from the grape vine - מילולית - מסר בין שיחי הכרם, ומשמעו העברי שהדברים נאמרו "מפה לאוזן". כלומר תקשורת אישית,בניגוד לתקשורת המונים.בימינו ניתן לעשות זאת באמצעות האינטרנט,בין חברים, כלומר "מפה לאוזן המוני".וככה קבלנו הודעה על "דברים שאמרה אילנה דיין במסיבת יום עצמאות אצל חברים - כל מלה אמת".
אילנה דיין נחשבת ככוהנת הגדולה במקדש התקשורת החושפת, ובצדק.והפעם היא חשפה מה שעם לבה.לא במשדר שלה "עובדה" אלא במסגרת פנימית.אני מרשה לעצמי להביא את תמצית המסר מכיוון שבשום מקום לא נאמר שהוא חסוי. הוא נאמר לא כסוד אלא כהודעה גלויה וככה גם התפרסם. עם זאת לא אביא את כולו, אלא ציטוטים או מסקנות שמשתמעות ממנו, בהקשר של המסר שלי.וככה מתבטאת אילנה דיין:
"הבטחתי לעצמי שוב ושוב: את מדברת חיובי הפעם, את מדברת על מה שטוב. העיתונות החופשית תחכה יום אחד, גם חופש הביטוי עוד ימצא הזדמנויות לרוב, היום חג, אנשים כבר אחרי הסטייק ולפני הקינוח, תני להם יום אחד בלי פטיש בראש, מותר יום אחד בשנה לנוח"
- ככה היא פותחת את דבריה על פי המועבר באינטרנט
וכאן היא מתייחסת למציאות שבה הנשיא חשוד באונס, שר-האוצר חשוד בגניבה שר-המשפטים מרצה עונש בגין לשון שברחה ממקומה, וראש-הממשלה מדלג מחקירה לחקירה; איך באותה מדינה ממש שראשיה עושים נהדר לביתם וממשיכה להקשות, איך במדינה שלרגעים נדמה כאילו כולה תחת אזהרה, המשקיעים ממשיכים לשים כסף, והבורסה יוצאת מגדרה, ובתיאטרון צומחות לנו הבטחות נפלאות ותוחלת החיים הממוצעת נושקת לשמונים,ואז משהו באמת לא מסתדר משני צידי המשוואה, איך ההפקרות חולקת חדר עם ההצלחה?
"מדינה ששמטה את רוב ערכיה, אחד-אחד ובכל זאת, איזה מנגנון פלאי שומר עליה מפני שונאיה ואויביה, אבל בעיקר שומר עליה מפני מנהיגיה. כי זה ההסבר היחיד, חברים, זה הפיתרון שלי לכתב החידה: זאת כנראה דוגמה נדירה בהיסטוריה, אולי אחת ויחידה, של אומה שבניה ובנותיה טובים יותר מן העומדים בראשה, אומה הרבה יותר מוצלחת מאלה שמשחה עליה למלוכה ".
המנותח מבין יותר מאשר המנתח.
בהמשך ממשילה אילנה דיין את החברה לחולה שמבין במחלה יותר ממנתחיו,אשר מאבקו הוא לחיות והם אדישים,וכי תעצומות הנפש והתבונה של הפציינט גוברות על מחדלי הניתוח שהולך ומתדרדר .וככה היא מסיימת:"לי עצמי ברור לגמרי שעוד רגע החולה קם ממיטתו ומסביר לצוות מאין לפתוח, ואיפה לחתוך, ומה בדיוק לעשות איתו; לי גם ברור שאין ברירה, כן זה הזמן לקחת את החוק לידיים במובן הכי דמוקרטי והכי נעלה, של אומה שמושכת עצמה בשרוכי הנעליים ומוצאת את קולה הקולקטיבי, אבל הברור והחד ושולחת את נבחריה שכשלו הביתה, אחד-אחד עד שילמדו לעשות קולנוע כמו יוסף סידר והיי טק כמו ניר ברקת או כמו גיל שוויד או כמו החברים מאיי.סי. קיו.
אתם יודעים מה? גם מניסים ניסימוב הם יכולים ללמוד משהו; ועד שיידעו את ניקיון הדעת של דויד גרוסמן ואת גבורת הלוחמים שחזרו מלבנון עד שיתייחסו למדינה כמו שדוביק לאוטמן מתייחס לכל תחתון; עד אז הם יכולים לעלות ליציע ולצפות בכל מה שיפה כאן בלעדיהם
כל מה שהפך לקלישאות בנאומים שלהם עצמם; כן, יש לנו ארץ נהדרת, ומנהיגים קצת פחות
וכידוע אין לנו ארץ אחרת, אבל מנהיגים אפשר לשנות ולקבל אותם שפויים ואחראים ונקיי כפיים
מנהיגים עם השראה וחזון, שיכולים לראות רחוק, לפרוש כנפיים כאלה שייכנסו לחדר הניתוח בצעד מהוסס וצנוע מאוד, כאלה שראויים - באמת ראויים - לאומה הזאת."
קיצרתי,כאמור,אך גם מה שנשאר הן מילים כדרבנות,חדים כתער,בהירי ביטוי ושקופים כבדולח.גם אני חושב שיש לנו הנהגה לא ראויה ואין לי צל צלו של ספק מה תפקידו של הציבור בעת ההיא. גם אני בדעה שלא הכול שחור.מבחינתי החצי הכוס המלאה של המציאות היא העובדה( עם מירכאות כפולות ובלעדיהן) שיש לנו עיתונאים-משפטנים דורשים וחוקרים כמו אילנה דיין .אזכיר בתחום זה את יואב יצחק,אריה אבנרי,מוטי גילת. רונאל פישר ושלמה נקדימון,(בשעתם) ניר בכר ואורלי וילנאי פדרבוש, ויסלחו לי אלה שלא הזכרתי את שמם.
אולם על משקל האמירה שמיוחסת לאנטוניוס על קברו של יוליוס קיסר: "זה לא שקיסר הוא אריה,אלא שהרומאים הם עדר", אומר שאני מסכים עם החלק הראשון של האמירה בכול הנוגע להנהגה שלנו. אשר לציבור, הוא אמנם לא עדר, אך גם לא חבורת אריות. מתאימה לו יותר האמירה של סובלים( כמו השחורים בשעתם באמריקה) we shall overcome - אנו נתגבר,אך בפועל הוא ציבור לא אקטיבי. הפגנת המונים חד פעמית,שמאחוריה הרבה מאוד אינטרסנטים, היא זיקוקים. הפגנות לא מדיחות ממשלות.אסור גם שזה יקרה.הם רק מדחף.אך פעילות ציבורית אינטנסיבית ,עיקשת ונחרצת, בחברה דמוקרטית,לא מוארת, לא בזרקורים ולא בזיקוקים.זאת משימה אפורה,יומיומית, שלא מייצרת כותרות.
יש לי ספקות אם הציבור בכלל בפועל ממלא את החובות במסגרת החוק שלא לדבר על אלה שאינם כלולים בחוקים ובתקנות,ועניינם בשירותים ציבוריים לרווחת האזרח בחיינו היומיומיים.
פה ושם ישנם ניצנים,אי אלה כיסים של אזרחים שאכפת להם,(כמו ציבור הסטודנטים באחרונה) ויש גופי התנדבות שונים שעושים עבודה נפלאה ואין זה דבר של מה בכך.אבל הציבור כקולקטיב ובהשוואה לקהלים במערב, הוא ציבור נרפה.
ומה ביחס לנושא החברתי. האם יש אצלנו צדק חברתי,ומה בסוגית הפערים העמוקים.מה עושה הציבור לתיקון המעוות.אשר לתבונה הפוליטית,אפשר וגם היא קיימת בפוטנציה, אך סקרים שמראים שאילו נערכו בחירות היום הליכוד היה מקבל את מרב המנדטים,מראה על תסכול ולא על תבונה, בייחוד כאשר בראש הליכוד עומד בנימין נתניהו. והיכן הליכוד עצמו, הרי הוא בבעיה לגבי מי שעומד בראשו בדיוק כמו "קדימה".
זה לא אומר שאני פסימי. רחוק מזה.אני חושב, ונתתי לכך ביטוי ברור באחד ממאמריי ,כי חשיפת השחיתויות היא דבר בריא וחינוכי.מסקנות וועדת וינוגרד, הן דבר חיובי.ובעצם כל דבר שלא מסתירים מעיני הציבור למעט סודות מדינה הוא חיוני,ובלבד שהחסר יתוקן.בהקשר זה תוכניות חושפות כאלה שבמרכזם אישיות משכילה ונבונה כמו אילנה דיין,הן,כאמור, תקשורת במיטבה.השאלה היא מה עושה הציבור.
התופעה שלנוכח כל הטלטולים הביטחוניים,פוליטיים,חברתיים שעוברים על החברה שלנו, משאירים אותה כאילו חסינה, הבחנה שבאה לידי ביטוי במאמרים בעיתונות- מוטלת בעיני בספק.להערכתי החברה עוברת על פניהם.היא מסתתרת מהם . כול עוד זה לא נוגע בפופיק של כול אחד ממרכיביה,בייחוד המעגל המשפיע,היא לא תנקוט עמדה ונקיטת עמדה היא הצעד האחרון לפני נקיטת פעולה.
זאת בועה, זה חדר אטום.
יש כאן יותר אסקפיזם מאשר מעורבות. אם הכול מתנהל כהלכה בבורסה או בחברות ההיי ?טק והאבטלה פוחתת,וכמות פיגועי הטרור ירדה,אז אפשר לחיות עם זה. לא שהכול בסדר, אבל די בסדר. נוח לנו להימצא בבועה, קטנה או גדולה.לעתים נדמה לי כי אכן יש בחברה שלנו מידה רבה של חמלה ויש גם צרוף של חמלה וניכור כלפי הסובלים והמקופחים ( כפי שבשעתו התקבלו ניצולי השואה),אך בצד אלה חסרות שדולות רבות עוצמה שלא רק אכפת להן אלא הן פועלות בשטח ובמסגרות הציבוריות הממוסדות ללא לאות. אני חייב להודות שלבי נחמץ לנוכח אור הזרקורים בלילה ותהלוכה פורימית ביום של ההתיישבות ה"אובדת" במסגרת חגיגות איחוד ירושלים(משאלת לב) מחד, והקסמים בשדרות- מציאות עגומה מאוד.
ובכלל בעידן של שפע, הציבור בדרך כלל רגוע. עידן כזה,כאילו נטול אתגרים, גם לא מצמיח מנהיגות ראויה. הנהגה במלוא מובן של המושג היא צרוף של נסיבות ומנהיג ,כזה שמורה את הדרך ומנסה לשלוט בנסיבות למען הציבור. לא בכדי עיתות מצוקה מצמיחות לא רק מוזות אלא גם מנהיגים גדולים,בכול הזמנים ובכול העמים. צ'רצ'יל היה מדינאי בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת,אך מנהיג הוא נהיה במלחמת העולם השנייה.דה גול, היה מפקד בגלות אנגליה במלחמת העולם השנייה,אך נעשה למנהיג ביציאה מאלג'יריה. דוד בן גוריון היה ראש של ציבור מוגדר,בטרם מלחמת העצמאות אך נהיה למנהיג העם במאבק על הקמת המדינה ובהכרזה עליה. אלא מה. לא לעולם חוסן. ראינו כבר את שבשבת הזמן שעושה סיבוב של 360 .ומה יהיה אז.
אינני רואה בן גוריונים בעתודה.לבן גוריון מיוחסת האמירה "לא חשוב מה אומר העם, חשוב מה שטוב לו".כול אדם חופשי יתקומם כנגד אמירה כזאת.אבל אם רוצים לעשות חסד עם בן גוריון, שהיה מנהיג נאור ולא אויב הדמוקרטיה הוא הבין שיש בעיה עם העם.תמיד היא ישנה. הוא זקוק למנהיג למורה דרך חכם. והפעם הבעיה היא שלא רק אין הנהגה לעם אין גם סולידאריות בעם כפי שהייתה במלחמת העצמאות אצלנו או בבליץ הנאצי על לונדון כאשר הכול היה עורף. במלחמת לבנון השנייה,לא זו בלבד שלא כול העם היה עורף, אלא הציבור הרחוק מן הזירה התבשם מן הפסאדה של עורף חזק,כפי שהשתקף בתקשורת.נוח היה לו ככה.וכדי לתת לעצמו תחושה טובה הוא גם תרם כסף או מצרכים.הוא לא הקים צעקה שהתפאורה מסתירה את השחקנים.אלה סבלו והגישו מוראל, ואלה ישבו בבתי הקפה וגמעו מוראל, והממסד העלה על נס את שניהם באיזה מין דבק פלסטי שבסופו התפורר.גם זה היה אחד השקרים הגדולים."עורף" הוא מונח מאוד מורכב, אנושי ונסיבתי.
אני חי בארץ הזאת יותר מ- 60 שנה ,חי בה ומשקיף עליה,ואם מישהו ישאל אותי: מיהו ישראלי אתקשה להשיב.אני יודע שהישראלי רוצה הכול, מהר בזב?נגים. מלחמת ששת הימים או מערכת סיני ב-1956 הם דוגמאות למלחמות "מוצלחות".לפני שאמרת: "ג'ק רובינזון" המלחמות נסתיימו. לא ככה מלחמת העצמאות,לא ככה מלחמת יום הכיפורים ולא ככה מלחמת לבנון השנייה. מבחינה זאת הירושלמים, למודי מלחמה ומצור ב- 1948 ופגועי טרור בשנות ה 2000 הם דוגמה יפה לעורף חסון ולסולידאריות. לא אז ולא עתה הם חשבו על בריחה.מי שהדיר רגליו מביקורים בירושלים היו אלה שגרו מחוצה לה. אני מציין כול אלה בהליכה על בהונות,שכן קיימות מגמות חיוביות, ו"התקווה", היא לא רק המנון אלא כמיהה נכונה. אך יש להיזהר ולא להקדים ולשים זר על ראשינו.התיזה של אילנה דיין ביום העצמאות היא עדיין חזון,הולם את היום.אבל גם חזון הוא דבר רצוי ויש בו תקווה שביום אחד הוא גם יתגשם אם נעזור לו. אמן סלע.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
